״ קופסאות שחורות ״ - מאת אלעזר מרגוליס ( אסף את חפצי חברו )

קופסאות שחורות 

ניעור קל בכתף וקולו של יפתח השליש הגדודי העיר אותי: ״מרגול, מרגול קום״. שכבתי על ריצפת חדר הסמלים, לבוש כולי בלי טיפת זיכרון איך הגעתי לשם. ״אני צריך שתעזור לי לארוז את הדברים, לשלוח למשפחה״ אמר יפתח, ״קום רגע תתאפס על עצמך, אני מחכה לך מחוץ לחדר״. התיישבתי מייד, הרכבתי את משקפי, הרגשתי שמישהו נותן לי אגרוף עצום בבטן. לקחתי מברשת שיניים ויצאתי מהחדר.

יפתח עמד בחוץ עיניו עמוק בטלפון, ולידו שתי קופסאות פלסטיק גדולות ושחורות עליהן כתוב בלבן ׳צה״ל׳. התקדמתי מהר לכיוון השירותים אך ראיתי שיש שם חיילים מהפלוגה ולא הייתי מוכן להתמודד עם הסיטואציה אז הלכתי לברז כיבוי האש לצד המבנה וצחצחתי את שיני. ׳אני צריך להתקשר לאלמוג לשורק ולגדסי׳ חשבתי לעצמי. הם חייבים לדעת ועדיף שיישמעו ממני. חזרתי לכיוון החדר לקחתי את אחת הקופסאות ונכנסתי עם יפתח. ״מה צריך לשים פה?״ שאלתי. ״את כל הרכוש הפרטי של עידו״ הוא ענה. הלכתי בשקט לארונית שלו ורוקנתי את תוכנה. אני זוכר מכונת גילוח, את הבושם שלו שהוא היה מקפיד לשים כל הזמן, ואת הספר של סבא שלו שהיה איתו תמיד. הריח שלו, והספר גרמו ללחות קלה בעיניי אבל לא הייתי מוכן לבכי עדיין. קופסה אחת נתמלאה במהירות. כמה ציוד יש לו לבן זונה הזה, אני הייתי ממלא פחות מחצי קופסה. עברתי על הקיטבג ועל התיק האישי שלו וזרקתי הכול פנימה בניתוק רגשי. כל כך הרבה דברים עברו לי בראש שנראה ולא ידעתי איך להתמודד ופשוט ריחפתי באוויר. יפתח אמר שחשוב לא לפספס כלום, שאל שאלות מכווינות והחזיר אותי כל פעם לקרקע. עברתי אל מתחת למיטת הקומותיים שלי ושל עידו וזרקתי פנימה את כל מה שלא היה שלי, וזהו, זה נגמר. הצצתי שוב בארון וברחבי החדר הקטן ואמרתי שלדעתי זה הכול. סגרנו את הקופסאות ונשאנו אותם למטה לשלישות הגדוד. הגענו למשרדים, המון רכבים צבאיים ואנשים לא מוכרים עמדו בכביש הסמוך. הטלפון חייג, מידן המ״פ התקשר. ״שמעת?״ הוא שאל. המהמתי משהו לא ברור שהוא הבין ככן. ״ממש חשוב שתאסוף את כל החיילים שלנו שכרגע בבסיס ותדבר איתם. אנחנו נגיע עוד שעה״.

עמדתי שם מחוץ לשלישות ליד קופסאות שחורות מתקשה לעכל את כל מה שקורה. רכב צבאי נוסף חנה על הכביש וממנו יצאו רון יחד עם אלון ושלומי אנשי צוות הטנק של עידו. אלון היה לבן כמו סיד ושלומי פשוט בכה ללא מעצור. יפתח יצא ממשרדו ואמר לי: ״יאללה מרגול, תעלה איתם לפלוגה״. הוא ראה שאני מבולבל, נתן לי חיבוק ואמר שיהיה בסדר. הסתכלתי שוב על אלון ושלומי והתחלתי לבכות.

אחרי ההלוויה ביום שישי עמדנו מחוץ לקריית שאול אני וגדסי ועישנו סיגריה בשקט. מידן בא ואמר שאחזור לבסיס לסגור שבת כי חשוב שנהיה כולם ביחד. נתתי לגדסי חיבוק, עליתי לאוטובוס והתיישבתי מקדימה ליד החלון. אף אחד לא ישב לידי ולא הוצאתי מילה כל הדרך חזרה לרמת הגולן, רק הבטתי בנוף המשתנה והרהרתי בכך שאולי שכחתי חפצים של עידו בבסיס ושעכשיו עליי להשיבם להוריו בעצמי. כשנכנסו לבסיס ירדתי מהר מהאוטובוס והלכתי לכיוון חדר הסמלים. רק לפני שלושה ימים אמיר החליף אותי בחדר. שלשום עידו עוד ישן פה. פתחתי את הדלת, הבטתי במיטה הריקה בסוף החדר משמאל והצטמררתי. חטב הסמ״פ נכנס אחרי לחדר, אמר בשקט ״איזה עצוב״ ודמעה קטנה ירדה לו על הלחי. הוא יצא והתחלתי לעבור שוב על החדר לחפש בנרות עוד איזה משהו קטן של עידו, שאולי פספסתי. נשכבתי על המיטה, ריחו עלה משם והתחלתי לבכות עד שנרדמתי.

ברבע לשבע מידן וחטב נכנסו לחדר העירו אותי ואמרו שצריך ללכת לחדר האוכל.

אחרי האוכל הלכנו כל החברה מהמחזור לפלוגה וישבנו בחדר. גם החברים מפלוגה מ׳ ישבו איתנו, ובפעם הראשונה זה כמה ימים הייתה תחושה נעימה של ביחד. הרבה אנשים שמכירים את עידו כבר כמה שנים יושבים ומדברים עליו ביחד. מאז תחילת האימון ועד שעידו נהרג היינו יושבים כל ערב עד מאוחר ומבלבלים בביצים. בגלל זה גם כל כך היה לי קשה לעזוב את החדר. מאותה שבת ועד לסוף האימון עשינו את זה כל שבוע שסגרנו בבסיס. אלו הרגעים היחידים שאני זוכר מהתקופה. לימים מידן סיפר לי שבערך חודש וחצי אחרי התאונה של עידו לא תפקדתי. הוא היה מבקש ממני לעשות דברים והייתי עושה הפוך מבלי לשים לב. כל התקופה הזו מחוקה לי מהראש חוץ מכמה דברים. הישיבות האלה שהיינו עושים, החיפוש האובססיבי שלי אחרי פריט של עידו שאולי שכחתי, והתובנה שבחיים, אבל בחיים אני לא רוצה שמישהו ירחם עליי. אני גם נזכר לפעמים שהייתי קצר מאוד עם נועם ואמיר המפקדים הצעירים, על לא עוול בכפם. נועם לפעמים היה צועק ואמיר היה שואל אם מישהו ראה את נעלי הספורט שלו כמעט כל יום, אבל בגדול הם היו בסדר. אני זוכר שהתחקיר הראשוני לאירוע יצא וששמעתי את הקלטת הקשר הפנימי מהקופסה השחורה של הטנק שמקליטה הכל. ״פאקינג איי״ הוא אמר כשהטנק התהפך. ילד אגדה. 

בשלושים נסענו לקבר לגילוי מצבה ואחר כך לבית הורי עידו ברמת השרון. ישבנו בחצר, עישנו סיגריות בשרשרת וסיפרנו סיפורים על עידו. הנער היפה המוצלח ומלא הביטחון. גלשן גולש חתיך שכל הבנים רוצים להיות כמוהו וכל הבנות רוצות אותו. קמתי ונכנסתי לדירה בחיפוש אחר חדר השירותים, וממעלה המדרגות ראיתי את הקופסאות השחורות שנראו פתאום זרות עוד יותר בבית היפה הזה. ירדתי מטה והסתכלתי שם על נעלי הספורט החדשים שהיו בפנים וכנראה היו שייכים לאמיר. ״פאקינג איי״ אמרתי לעצמי, והלכתי להשתין.