הארגז של דן בירושלים

אני מסתובתת עם הארגז של דן, רגע כזו ורגע אחרת.

יצאתי למסע, אני והארגז של דן.

אני יוצאת אל המסלול הרגיל שלי מבצלאל אל ביתי, בדרך עוצרת לקנות כמה מצרכים לבית.

בכל פעם שאני מסתובתת עם הארגז רועדות לי הידיים, יותר חם מבדרך כלל. אני מסתכלת בעיניים ואז אני מסיטה מבט.. לרגעים אני נבוכה.. פתאום מפגש עם אדם מוכר הלב שלי דופק.

אנשים צועקים לי ״ מה זה בחירות היום ?״ אין להם מושג מה זה הארגז הזה. הם לא יודעים שאח שלי מת.

ובכל זאת אני רגישה כולי כמו סוחבת לב חשוף. אני עירומה יותר משאי פעם הייתי.

פתאום עוצר אותי אדם הוא אומר שהוא ראה אותי פעמיים היום ושאל מה זה הארגז הזה, כשסיפרתי לו הוא לרגע שתק.

הוא שאל ״ זה כבד? ״ עניתי ״ הוהו אתה לא יודע כמה בכלל.. אה התכוונת לארגז?״

התגלגלנו לשיחה על דן ומסתבר ששמע עליו כי הוא גר באיזור וכי המדינה הזו קטנה.

שוב הוא אומר לי ״ומה את מסתובבת עם זה כל היום ?״

שוב אני עונה - ״ אני מסתובבת עם זה כל הזמן, פשוט בפנים. עכשיו זה בחוץ וכבד גם בידיים, אך האמת היא שככה זה מרגיש, אני כל הזמן מסתובבת עם איזה ארגז בתוך הצלעות שלי, לפעמים הוא דוקר לי את הלב לפעמים מצליח להעלות לי חיוך באיזה זיכרון מתוק. הוא שם . ורק אני יודעת.