״ מכתב לאחי ״ - מאת דנה ( שם בדויי )

לפני 40 שנה לא הביאו לנו ארגז .

הסמ"פ צלצל לקראת סוף השבעה. שאל אם הוא יוכל להגיע אחרי שהעלה לקבר ביום האחרון של השבעה.

בא, הוציא מהתרמיל שלו כמה פריטים.

אמר שהיו בכיסים של המדים.

ההורים היו. היינו גם שנים  מהאחים. 

אח אחד לא היה בבית .

היו שם מכתבים שאחי קיבל. 

אחד היה מהאח, אלי, שלא היה באותו רגע.

גדעון, האח שהיה במקום ביקש את המכתב. ראה שהוא סגור. המעטפה עדיין לא נפתחה. 

בדחף רגעי הוא לקח את המעטפה , פתח , הוציא את הדף וקיפל בצורה שונה.

הניח על המיטה של אלי.

אלי הגיע הביתה. ההורים אמרו לו שיש לו על המיטה את המכתב ששלח לאח שנהרג. הוא ניגש, ראה שהמכתב פתוח. 

חייך, אמר: "הוא הספיק לקרוא". הכניס לכיס.

יותר לא הזכרנו את זה אף פעם .

כנראה רצה לקרוא כשיוכל. שם בכיס . כי בסדר יום של לחימה לא יודעים מתי יהיה רגע כזה.

שני מכתבים מילדים בכיתה ב'. בית ספר בחולון. כנראה שלחו ממתקים + מכתב חמוד עם ציור.

ההורים דמעו כשראו את מכתבים מהילדים.

אמרו שילדים כל כך שמחים לקבל תשובה מחייל.

לא התאים להם  לכתוב מכתב מזוייף. 

"תודה על הממתקים". 

כאילו בשם החייל. 

ברור שלילדון בכיתה ב' לא כותבים את האמת: "המכתב שימח חייל ו..." 

מכתבי הילדים הוכנסו בקלסר של מכתבים שאנשים כתבו להורים בשבעה. 

כשההורים נפטרו הם כבר לא היו שם.

מה עלה בגורלם?

לא ידוע.

לי הציק שלא היו בחפצים המשניות כיס של אחי. ידעתי שהוא לוקח אותם איתו בסיורים.

שמעתי גם מהחברים שכל דבר שהתמלא בדם לקחו אנשי הרבנות לקבורה .

לא העזתי לשאול. 

במחשבות שלי המשניות כיס איתו בקבר.

תודה שאיפשרת לי לאוורר את הזיכרונות.

**הכותבת ביקשה להישאר אנונימית עם שמות בדויים כיוון שהסיפור לא סופר עד היום.