קצינת הנפגעים הגיעה אלינו כמה ימים אחרי השבעה. הביאה איתה את ארבעת הארגזים הכחולים. שמעתי על הארגזים הכחולים בהקשר של נופלים אחרים. כשקיבלנו אותם אלינו זה היה פשוט בוקס ללב,

זה המחיש לי שוב שהנפילה של איתמרי היא אמיתית וסופית.

אני לא הצלחתי לפתוח את הארגזים, לקח זמן עד שבעלי אסף פתח אותם, והראה לי פריט אחרי פריט.

איתמר היה פראמדיק קרבי שהיה בעזה בנמר הנדסי עם לוחמי הנדסה.

הציוד שלו נשאר בביסל״ח לפני הכניסה לעזה,

בארגזים היה הציוד שלו בגדים, מדים, ספר, תיק ...

כל אלה לא היו איתו בזמן נפילתו.

הכלי ההנדסי הכיל כמויות אדירות של תחמושת,

ואיתמר וארבעה לוחמי הנדסה נוספים נהרגו מיידית.

הכאב ביום פתיחת הארגזים צרוב לי עד עכשיו,בכיתי כל-כך.

עד עכשיו אני לא רוצה להתמודד שוב עם פתיחת הארגזים.

 חפץ מהארגז שתפס אותך 

הכי התרגשנו מהדיסקית ומה שמצאנו חבויה בתוכה. למעשה, הדיסקית היא אחד הפריטים היחידים שנמצאו על איתמר בזירה שבה שבו נפל : ( 

הדיסקית ומה שבתוכה, הכותפות של הפרמדיק שכל-כך התאמץ להשיג. למעשה אלו מבין הפריטים היחידים שנמצאו בנמר"ה שאיתמר נהרג בה בחאן-יונס.

בתוך מגן הדיסקית של איתמר נמצאו עוד שני פתקים קטנים. 
אחד זה פתק מנוילן שאיתמר שמר בדיסקית שלו,

אותו הכין עבורו המפקד שלו בקורס הפראמדיקים. 
״איתמר, ׳אתם מקבלים רק ניצוץ קטן של טירוף. אסור לכם לאבד אותו׳. שמור תמיד על הברק בעיניים שלך, הוא המפתח לפתוח לבבות ולעשות טוב בדרכך.״ 
לאיתמר ועומרי היה קשר מיוחד, הרבה מעבר לקשר מפקד-פקוד סטנדרטי. עומרי ידע בדיוק אילו מילים לבחור, מילים שתואמות אחד לאחד את הדרך

של איתמרי. 

הפתק הנוסף שהיה במגן הדיסקית הוא פתק חצי שרוף,

ועליו מספר טלפון בעט אדום. לא הבנו בהתחלה של מי מספר הטלפון. וכשחיפשנו אותו בין אנשי הקשר ראינו שזאת אריאל, חברה טובה של איתמר מהקורס. 
איתמר ידע שכשהוא ייכנס לעזה לא יהיה לו את הנייד שלו, ובמקרה שיהיה לו איכשהו להתקשר מטלפון מזדמן, היה לו חשוב לשמור את המספר של אריאל כדי להתקשר דווקא אליה מעזה. 

מאוחר יותר מאותה התקופה אריאל שלחה אליי כמה תמונות והראתה לי את הקעקוע החדש שעשתה - ״23/12״. בעט אדום, בכתב ידו של איתמרי.